ב-2 באפריל 2025 התייצב דונלד טראמפ מול המצלמות והכריז על כוונתו להטיל מכס בסיסי של 10% על כלל הייבוא הבינלאומי לארה״ב. להחלטה הזו תהיה כנראה השפעה מכרעת על כלכלת העולם ועל היחסים בין המדינות שסוחרות עימה, אך אני רוצה להתייחס לנושא העברת המסר.
כי גם שאפילו נשיא ארצות הברית מעביר מסר בצורה חובבנית, זה שיעור מצוין לכל מי שעומד מול קהל.
יש רגעים שבהם השקף גונב את ההצגה, לא בגלל שהוא טוב, אלא בגלל שהוא כל כך לא עובד.
במקרה המדובר, דונלד טראמפ מציג טבלה שנועדה ככל הנראה להמחיש עד כמה ארצות הברית מופלית לרעה במכסי יבוא. הרעיון כפי שניתן להבין- ברור: הם גובים יותר, אנחנו פחות.
השאלה העיקרית היא האם המסר עובר או מתפספס?
למה המסר לא עובר?
✦ אין היררכיה ויזואלית
הטבלה צפופה, עם שורות רבות ומספרים רבים, בלי שום הבדל ויזואלי בין מה שחשוב למה שפחות, לכל הפחות הייתי מצפה שהטבלה תדורג לפי אחד הטורים מהגדול לקטן. אין סדר בעין, אין פוקוס. כל הנתונים מקבלים אותו משקל. והתוצאה: העין בורחת.
✦ עיצוב ילדותי שלא משדר סמכות
העיצוב מרושל. הבחירה בצבעים לא ברורה, הפונטים שונים בגודלם ולא אחידים, הסידור לא מוקפד – והכול נראה כמו טבלה שעשו לה העתק-הדבק מתוך קובץ וורד.
עכשיו תחשבו איך זה נראה בעיני קהל עיתונאים שיושבים שם, מצלמות, ועשרות מיליוני צופים- ותבינו למה זה פוגע באמינות, ברצינות, במקצועיות.
✦ אין סיפור
שום דבר בטבלה הזו לא מספר סיפור. היא לא מובילה מהבעיה לפתרון, לא מציגה דוגמה ולא מזמינה תגובה רגשית. מדובר ברשימת מספרים – וזהו. סתם טבלה.
✦ חוסר התאמה לקהל
הטבלה הזו מדברת (אולי) למומחים, לא לציבור הרחב. אבל טראמפ פונה לבוחרים, לא לכלכלנים.
הנתונים לא מתורגמים לשפה פשוטה, אין המחשה של גודל הפערים (ואין המחשה בכלל), ואין הסבר למה זה אמור לעניין את האדם הפשוט.
בכל מקום שיש עודף נתונים, תמיד תעדיפו להציג גרף ולא טבלה
כשיש הרבה נתונים, עדיף להציג גרף, כי זו בעצם תמונה של המידע. והמוח שלנו מבין תמונות הרבה יותר מהר ממספרים בטבלה. במקום לקרוא שורות ולחשב מה השתנה, הגרף פשוט מראה את זה בעיניים: מה עלה, מה ירד, ומה הכי בולט.
במקום לעבור שורה אחרי שורה ולחפש תובנות בעצמנו, הגרף פשוט מראה לנו את הדפוסים – מה עולה, מה יורד, מה בולט. זה כמו ההבדל בין לקרוא דוח לבין לראות אותו בעיניים.
5 טיפים להעברת מסר בצורה אפקטיבית בפרזנטציות עסקיות
- צמצמו מידע– פחות טקסט = יותר עוצמה.
- הדגישו חריגים– מה שבולט צריך להיות ממש בולט, אחרת הולך לאיבוד בתוך גוש הנתונים.
- הובילו נרטיב ברור– התחלה, שיא, מסר מסכם. ספרו סיפור שאנשים יכולים להבין, להתחבר, להזדהות.
- התאימו את השפה לקהל– לא מה שאתם רוצים להגיד, אלא מה שהם צריכים להבין. זה הבדל משמעותי.
- בחרו אמצעי הצגה חכם– לפעמים, השקף עצמו פחות חשוב מהדרך שבה הוא מוגש.
זה רציני כשהוא מחזיק שלט? או אולי זאת דווקא בחירה טובה?
לא היינו מצפים שמישהו יכין לו מצגת מקצועית? שמשדרת אמינות, יציבות, רצינות!! על מסך. לא איזה שלט קרטון מסכן….
בדיוק כאן מגיעה התובנה המפתיעה. שבמובנים מסוימים, הבחירה שלו הייתה דווקא חכמה.
הנה מה שכן עבד בפרזנטציה של טראמפ:
✦ הסיטואציה: אירוע חוץ
אין מקרן, אין מסך ויש אור יום חזק שמקשה על הקרנה.
שלט פיזי גדול, צבעוני, קריא מרחוק, יכול להיות פתרון נכון לתנאי שטח.
✦ המטרה: לייצר תמונה שתיצרב
טראמפ מבין שהקהל האמיתי שלו הוא המצלמות. הוא לא מנסה להעביר מצגת, הוא מנסה לייצר רגע מצולם, לא שגרתי ולא צפוי, כזה שיכנס למהדורות החדשות ויישאר בזיכרון.
וזה עבד. כולם יזכרו את השלט. אף אחד לא יזכור מה בדיוק היה כתוב עליו.
✦ השליטה במסר
שלט פיזי נותן שליטה מלאה: הוא יכול להניף אותו, להפנות אליו, להחזיר אותו מתי שהוא רוצה, בלי תלות במפעיל מצגת או בציוד דיגיטלי.
✦ הוויזואל כפרופ תיאטרלי
כמו שמניפים עיתון, מוצר צריכה או תצלום אישי, גם שלט יכול להפוך לכלי דרמטי שמייצר תחושת אמינות. זה לא שקף דיגיטלי, זו "הוכחה" מוחשית.
ומה אנחנו לוקחים מזה לעולם הארגוני?
במקרים מסוימים, מצגת תעבוד לנו פחות טוב:
• כשמדברים בחלל פתוח
• כשיש הרבה רעש או הסחות
• כשאין שליטה מלאה בציוד
• או כשצריך תקשורת בלתי אמצעית, ברורה, מוחשית
במצבים כאלה – שלט, פוסטר, מודל מוחשי או אפילו שרטוט מאולתר על לוח, יכולים לשרת את המסר הרבה יותר טוב.
אז אם נסכם, ראינו מה לא עבד: עיצוב חובבני, טבלה ללא סיפור ופנייה לא נכונה לקהל.
מצד שני, ראינו מה עבד מעולה: התאמה לתנאי השטח, שימוש נכון באמצעי חזותי, תיאטרליות מחושבת ושליטה במסר.
כי בסופו של דבר, מצגת היא לא רק שקפים. היא חוויית תקשורת שלמה.
ומה שעושה את ההבדל – זה לא מה שמופיע על השקף, אלא איך הוא מוגש, מתי ולמי.
