פתחת כלי AI, כתבת פרומפט אחד וקיבלת 14 שקפים מלוטשים תוך פחות מדקה. נראה מצוין. נקי, מסודר, צבעים שמתאימים, אייקונים קטנים בכל פינה. את נותנת לעצמך טפיחה על השכם וסוגרת את המחשב. מבסוטה 😄
ואז את יושבת בישיבה ורואה שתי מצגות של אנשים אחרים. אותה פריסה. אותם שלושה בולטים ותמונה בצד. אצל כולם זה נראה מקצועי באותה מידה.
מה קורה פה?
אז יש לי חדשות- התחושה/ ההרגשה/ הידיעה הזאת, שכולם נראים ונשמעים אותו דבר, היא לא מקרית. יש לה סיבה. אין לך בידול, כלומר השתמש ב- AI ולא הכנסת את עצמך פנימה גם.
למה כל המצגות שנוצרות ב-AI נראות אותו דבר
כלי ה-AI אומנו על מיליוני מצגות. מה שהם יודעים לייצר זה הממוצע של כולן. לא הכי טוב, לא הכי גרוע, אלא בדיוק האמצע. בטוח, מסודר, צפוי.
כשנותנים פרומפט כללי, מקבלים את מה שמצגת "אמורה" להיראות לפי אלפי חברות בכל תחום. וזה בדיוק מה שגורם לתוצאה להיראות גנרית. ה-AI לא יודע מה מיוחד בכם או בעסק שלכם. הוא יודע מה ממוצע. וממוצע, בהגדרתו, לא בולט.
מה השתנה: המצגת היא כבר לא הבידול
פעם, מצגת מעוצבת יפה הספיקה כדי לבלוט. אם השקפים שלך נראו טוב יותר משל זה שהציג לפניך, היה לך יתרון.
היום כל אחד מייצר מצגת מעוצבת יפה בארבעים שניות או 3 דקות. אז היופי הוויזואלי הוא כבר לא היתרון שלכם, הוא רק הבסיס, נקודת ההתחלה של כולם. הבידול עבר למקום אחר לגמרי: לכל מה שה-AI לא יודע לעשות במקומכם.
ארבעה דברים שגורמים למצגת שלכם לבלוט, ואף אחד מהם לא נמצא ב- AI
- אסטרטגיה לפני שמייצרים. לפני שאת בכלל פותחת כלי AI, תעני על שלוש שאלות: מי יושב בחדר, מה ההחלטה האחת שאני רוצה שיקבלו בסוף, ומה הסיפור האחד שיזיז אותם. בלי זה, ה-AI ייתן לכם תבנית. עם זה, הוא יכול להפוך לכלי עבודה אמיתי.
- הסיפור שהוא רק שלכם. ל-AI אין את הלקוח ששינה דעה ברגע האחרון, את הטעות שלימדה אתכם משהו, את המספר שגיליתם בשטח ולא בגוגל. אלה הדברים שגורמים לאנשים בחדר להרים את הראש מהטלפון. כתבתי בעבר בהרחבה על מתי AI עוזר לסיפור של המצגת ומתי הוא דווקא מחבל בו, ושווה לקרוא את זה לפני שמתחילים לכתוב פרומפט.
- הנתונים שהם באמת שלכם. ה-AI ייצר לכם גרף יפה, אבל הוא לא יודע איזה נתון באמת חשוב ורלוונטי להחלטה שעל הפרק. הבחירה מה להראות ומה להשאיר בחוץ היא שלכם, והיא זאת שמבדילה בין שקף שהוא "סתם מרשים" לשקף שמשכנע ומזיז מחט.
- רגע ההצגה. המצגת לא מציגה את עצמה. בסוף את עומדת שם, מול אנשים, ומה שקורה בדקות האלה לא נמצא באף כלי. הקול, הקצב, מה שאת בוחרת להדגיש, איך את עונה על השאלה הקשה. שם יכולה ליפול או להתרומם המצגת שלך.
אז מה לעשות לפני שפותחים את הכלי
המסגרת שאני עובדת איתה לוקחת חמש דקות, והיא חוסכת שעות של תיקונים אחר כך:
- קהל: מי האנשים בחדר ומה מעניין אותם, לא אתכם.
- מטרה: מה ההחלטה או הפעולה האחת שאני רוצה שיצאו איתה.
- סיפור: מה החוט שמחבר את הכל, ולא רשימת נושאים שצריך לכסות.
- הוכחה: שלושת הנתונים או הדוגמאות שבאמת תומכים בסיפור.
רק אחרי שיש לכם את ארבעת אלה, תפתחי את הכלי. עכשיו הוא עובד בשבילך ואיתך, לא במקומך.
ובסוף, את עומדת שם
אפשר לתת ל-AI לעצב, לסדר, לחסוך זמן. אבל את הרגע שבו מישהו מחליט להקשיב, או לא- את עדיין מייצרת בעצמך. זה מתחיל כבר בשקף הראשון. שקף פתיחה מסקרן עושה את ההבדל בין קהל שנמצא איתך לקהל שכבר חזר לאימייל או גולש בטלפון.
אז בפעם הבאה שאתם פותחים כלי AI למצגת, אל תבקשו ממנו "תכין לי מצגת". תגיעו אליו עם הסיפור, ותנו לו לעזור לכם לספר אותו בצורה אפקטיבית. ההבדל הזה, הוא כל ההבדל.
מה היה הרגע האחרון שבו ישבתם בישיבה ומצגת באמת תפסה אתכם? נסו להיזכר מה גרם לזה. כמעט תמיד, זה לא היה העיצוב. כמעט בטוח שזה היה הסיפור.
