הנתון הגרוע כמעט תמיד יושב בשקף 19. בין שקף עם הישג לשקף עם תוכנית. גופן קצת (הרבה) יותר קטן, גרף שנבחר בקפידה ושאף פעם הציר שלו לא מתחיל מאפס וכותרת מנומסת וגנרית בסגנון "התפתחות מגמות בשוק".
אני מזהה את זה בשנייה אחת. גם אתם. גם ההנהלה שיושבת מולכם.
אף אחד לא קם בבוקר בכיף לספר לחדר מלא אנשים שהרבעון היה חלש. אז או שמחביאים, או שנשברים ומתנצלים לאורך שלושה שקפים רצוף. שתי הדרכים עולות אותו מחיר והמחיר הוא אמון.
כשהייתי Product Owner (מי שאחראית על מה הצוות מספק ומתי) היה לנו מזל נאחס באחד הספרינטים. נפלו עלינו שלוש תקלות ייצור שהעסיקו אותנו ספרינט שלם.
היה לנו מזל נאחס באחד הספרינטים. נפלו עלינו שלוש תקלות ייצור שהעסיקו אותנו ספרינט שלם.
בהתחלה זה "נראה עוד יומיים שלושה, אם אנחנו מצליחים לתקן אותן". אחרי חצי ספרינט כבר ברור שלא. אבל אנחנו על אדים של תקווה ועדיין לא מרימים דגל של עיכוב ביחס להתחייבויות של הצוות.
מתי זה מתפוצץ? נכון. בדמו. ביום האחרון של הספרינט.
מה לעשות, תקלות ייצור הן חלק מהחיים. אבל בספרינט הספציפי ההוא גם הפיתוח שהתעכב היה קריטי. צוותים אחרים חיכו לנו. היו תלויים בפיתוח שלנו.
מה שבאמת קרה בדמו לא היה האישו של העיכוב. עיכובים קורים, זה חלק מהחיים. בדמו גילו שידעתי שבועיים ולא אמרתי. וזה בדיוק ההבדל בין שני דברים שנראים אותו דבר- עיכוב זה מידע. שתיקה זו החלטה. על המידע לא כועסים. על ההחלטה כן.
רבעון גרוע עובד באותו אופן, רק ש"הספרינט" יותר ארוך ויש יותר זמן להתאהב בתקווה. את הרבעון החלש אתם רואים כבר באמצע נובמבר, את מצגת הדוחות אתם בונים בינואר. מה שקורה בין שני התאריכים האלה זה הסיפור וזה מה שיקבע איך הישיבה תיראה, הרבה לפני שנגעתם בשקף הראשון.
אז איך מציגים רבעון גרוע
מקדימים. המספר עולה על השולחן ראשון, בקול יציב, לפני שמישהו שואל עליו. ואם ידעתם עליו לפני שנכנסתם לחדר, אומרים גם מתי ידעתם ומה עשיתם מאז. וזה גם מה שמכין אתכם לשאלות הקשות שיגיעו אחר כך.
זה נשמע כמו סיכון, בפועל זה ההפך. אם החדר מגלה את הנתון לבד, בגרף קטן בפינה, מישהו אחר הרים את הדגל במקומכם. מאותו רגע אתם לא מציגים, אתם מגיבים, נותנים הסברים. פעם היה לי מנהל שאמר "אני משתדל אף פעם לא להיכנס לפינה של המסביר", כי מי שמסביר- לא מספר סיפור, אלא עונה על שאלות. עמדת המסביר שמה אתכם במקום של המדווח ולא מספר הסיפור, גם כשהנתונים לא לטובתכם.
הטיפ היחיד שיש לי בהקשר הזה
הדגל מתרומם כשאתם מפסיקים להיות בטוחים. האינסטינקט הוא לחכות לתמונה מלאה מקצה לקצה, כי מי רוצה להדליק נורה אדומה ואז לגלות שהכל הסתדר. אבל התמונה המלאה מגיעה תמיד יום אחד מאוחר מדי.
הסימן פשוט: ברגע שאתם תופסים את עצמכם אומרים "עוד יומיים שלושה" בפעם השנייה, זה הרגע.
אדים של תקווה זה לא סטטוס.
מצגת לא תציל רבעון גרוע. היא כן תקבע אם יאמינו לכם על הרבעון הבא. ואם הרמתם דגל בזמן, שקף 19 בכלל לא צריך להיות שם.
מתי בפעם האחרונה ידעתם משהו שבועיים לפני שאמרתם אותו?