השבוע שמעתי את "אגם הברבורים" הנהדר.
זה העלה לי מחשבות איך יכול להיות שיצירה שהתפרסמה לפני 150 שנים, עדיין מושמעת, עדיין מוכרת?
חשבתי שאם שואלים מישהו אם הוא זוכר מה זה "אגם הברבורים", סביר להניח שהוא יזמזם משפט מוזיקלי מפורסם מתוך היצירה, או יתאר ויזואל שכולם מכירים (למשל הסצינה של ריקוד הברבורים הקטנים).
אותו דבר עם מפצח האגוזים צ'ייקובסקי.
ענין אותי לדעת איך יצירה כזאת נשארת רלוונטית וזכירה במשך כל כך הרבה זמן, הלכתי ללמוד על זה קצת.
מתברר שהיצירה המקורית שצ'ייקובסקי כתב, החלה כבלט ילדים עם מערכה אחת בלבד, ורק ארבע שנים לאחר מכן הורחבה היצירה למשהו דומה למה שאנחנו מכירים היום, כאשר סיפור האהבה התבסס על אגדה גרמנית ואגדות בעלות עלילה דומה, שבהן כישוף מרושע הפך נערה יפה לברבור לבן כשלג ורק כוח האהבה יכול היה להפוך אותה בחזרה לצורת אדם.
היצירה של הבלט התבררה כמהפכנית בחידושים שלה ביחס למה שהיה מקובל אז. המוזיקה של אגם הברבורים היתה מקורית ויוצאת דופן. באותה תקופה, מוזיקת הבלט הייתה פשוטה מאוד ומילאה רק את תפקיד הליווי הקצבי למה שקורה על הבמה. צ'ייקובסקי, בסגנונו הסימפוני, יצר נושאים ליריים רבי עוצמה שנמשכו לאורך כל הבלט (כישופים, סיפור אהבה, נופים מרהיבים).
מיצירה קטנה ואיזוטרית בת מערכה אחת, אגם הברבורים הפך להיות יצירה אייקונית, שפרימה בלרינות בכל העולם שואפות לבצע. מספרים שהפרימה בלרינה הראשונה שהיתה אמורה לבצע את היצירה בשנת 1877 סירבה ואף רבה עם צ'ייקובסקי בשל היעדר סולו במערכה השלישית. מאוחר יותר, המלחין הסכים בכל זאת להוסיף ריקוד סולו למערכה השלישית.
למרבה ההפתעה, ההפקה הראשונה על במת תיאטרון הבולשוי המפורסם לא התקבלה באהדה ע"י הקהל והמבקרים, בטענה שהמוזיקה אכן נפלאה, אבל הרקדנים לא מתעלים לרמת הגאונות שלה. ללמדנו שטכניקה, אפילו היא ברמה גבוהה, לא מספיקה לבדה. צריך חיבור, צריך נשמה, צריך להבין את הסיפור ולספר אותו.
במשך עשרות שנים זכה הבלט לעשרות ביצועים ובעיקר לפרשנויות שונות ומיוחדות. בחלק מהביצועים הסוף היה שונה, לנסיך היה תפקיד שונה, היו חילופי דמויות והיה אפילו ביצוע מופלא ומרהיב של מת'יו ברנס (שזכיתי לראות פה בארץ), שבו כל הברבורים בבלט היו גברים.
גם לרקדן האלוהי רודולף נורייב היתה פרשנות משלו ובשנת 1984 הציג את גרסתו לבלט על במת פריז, כאשר הייחוד בביצוע שלו היה מתן דגש על תפקיד הנסיך (ולא רק הפרימה בלרינה בפוקוס).
כיאה ליצירה מופתית, בלט אגם הברבורים רכש סמלים ומשמעויות מוכרים במהלך חיי הבמה הארוכים שלו, רבים מהם מוכרים גם למי שמעולם לא ראה את ההפקה במו עיניו.
התפקיד הראשי של אודט הפך לאחד החלקים הנחשקים ביותר עבור בלרינות קלאסיות בעולם ואף מושא לסרטי קולנוע העוסקים בהכנות ובאימונים המפרכים, כולל מלחמות ועימותים בין הרקדניות המתחרות על התפקיד הנחשק (כמו למשל "ברבור שחור" הקשה).
כל תקופה העניקה לאגם הברבורים משמעויות משלה, אך בכל הווריאציות הבלט והמוזיקה משכו את תשומת הלב של הקהל. זה קסם בעיני איך זה נשאר עדיין סוחף ורלוונטי אחרי כל כך הרבה זמן.
מה אני לומדת מהדבר הזה:
כדי שיזכרו אותי, כדאי להיות רלוונטית, לעשות התאמות לתקופה, לשפה, לקהל.
כדי שיזכרו אותי, כדאי להיות מבודלת, מיוחדת, בולטת מעל השאר.
גם אם התחלנו עם משהו שהאמנו בו, לא כדאי "להתאהב במוצר" וללכת ראש בקיר, אלא לפתח אותו בהתאם לטעם ולדרישות המשתתפים.
לאף אחד אין מונופול על כלום. גם אם המבצעים הראשונים היו מבלט בולשוי שהיה הטוב בעולם, הטכניקה לבדה לא הספיקה. היתה חסרה הנשמה היתרה, הרוח, הבנת הסיפור. בקיצור- טכניקה זה לא הכול.
גם אם כבר עשו את מה שאתה עושה (ועוד יעשו אחריך), אז מה? יש מקום לכולם 
