מה לעשות כשקהל היעד שלך הוא כולם?..

מי יושב מולך? אתה יודע?

לפעמים כן. יש לך שם, תפקיד, רמת ידע של המשתתפים.

אבל לפעמים? אתה פותח את הפה ורואה חדר שלם של סימני שאלה.

כנס עסקי. מפגש נטוורק. הרצאה פנים-ארגונית. קהל שיש בו מנהלים וגם עובדים. ותיקים ומתחילים. מי שבחר להגיע ומי שהגיע כי לא היתה לו ברירה.

זה לא מצב נדיר, זה המצב הרגיל. וכשאין לך מושג מי יושב מולך, זה בדיוק הרגע שבו קהל לא מוגדרהופך לאתגר אמיתי.

הטעות הנפוצה ביותר: לנסות לדבר לכולם בו-זמנית

הגיוני, לא?

אם יש בקהל כל מיני אנשים, צריך לדבר לכולם.

אז מורידים רמה, מעלים רמה, מוסיפים הסבר כאן, מחרטטים פרט שם.

ובסוף? יוצא משהו מרוח שלא מדבר לאף אחד ממש.

וזה בדיוק המקום שבו התאמת מסר לקהלהופכת להיות הכלי הכי חשוב שיש לך.

בואו נראה את זה בפועל.

דוגמאות פרקטיות

שלושה משפטים שאני שומעת בהרצאות ובמצגות כל הזמן. שלושתם נשמעים סביר. אף אחד מהם לא עובד…

משפט א: "המערכת החדשה תייעל את תהליכי העבודה ותשפר את חוויית המשתמש."

אל מי זה מדבר? לטכנולוגים? למנהלים? למשתמשי קצה?

כשמנסים לדבר לכולם, כל אחד שומע משהו אחר. ואף אחד לא מרגיש שדיברו אליו.

אבל-

אם העוגן הוא המנהל: "המערכת תקצר את זמן הטיפול בפניות ב- 30%. פחות צווארי בקבוקי, פחות תלונות."

אם העוגן הוא המשתמש: "לא צריך יותר לעבור בין שלושה מסכים כדי לסגור פנייה אחת."

אותה מערכת, אותו פיתוח, שני משפטים שונים לגמרי.

משפט ב: "הפרויקט הזה יביא ערך אמיתי לארגון ברמות שונות."

"ערך אמיתי ברמות שונות" זה לא מסר מדויק, זה סתם גנרי וכללי מדי. זה מה שאומרים לפני שהחלטנו למי אנחנו מדברים.

אם העוגן הוא ההנהלה: "הפרויקט צפוי לחסוך 200 שעות עבודה ברבעון."

אם העוגן הוא לצוות המבצע: "הפיתוח הזה אומר שתפסיקו לעשות ידנית את מה שעשיתם ידנית בשנים האחרונות."

פתאום יש משפט. פתאום יש סיבה להקשיב.

משפט ג: "חשוב שכולנו נבין את השינויים הקרובים ונהיה מוכנים אליהם."

זה הכי מסוכן מהשלושה, כי הוא נשמע כמו מסר אבל הוא בעצם אזהרה מעורפלת שמייצרת חרדה בלי כיוון.

אם העוגן שלנו הוא מי שיושפע מהשינוי הזה ברמה היומית: "מה ישתנה עבורך בפועל, ומה בדיוק תצטרך לעשות אחרת."

אם העוגן הוא מי שמוביל את השינוי: "מה הסיכונים, ואיך נזהה מוקדם שמשהו לא עובד."

אז מה עושים?

לפני שפותחים פאוורפוינט, שואלים שאלה אחת עיקרית:

מי האדם שהכי חשוב לי שייצא מכאן עם משהו?

לא קהל. אדם. אחד.

ממנו מתחילים לבנות את המסר.

זה לא אומר שמתעלמים מהשאר. זה אומר שיש מוקד. ומוקד ברור, גם בחדר הכי הטרוגני, עובד הרבה יותר טוב מניסיון לרצות את כולם.

אתם מכירים את הרגע הזה שמישהו מדבר, אבל ברור שהוא לא יודע למי בדיוק?