סטוריטלינג עם פרווה

לפני כמה ימים נקלעתי במקרה לערוץ נשיונל ג'אוגרפיק.

אני אומרת נקלעתי, כי סרטי טבע הם לא הז'אנר המועדף עלי.
בגדול, התוכנית הייתה על בעלי חיים בקוטב וההתנהגות שלהם במהלך 4 עונות השנה.

אבל זה לא היה סיפור "סתם".

התוכנית עקבה אחרי אותן חיות במהלך השנה וסיפרה על ההתמודדות שלהן מול הטבע ומול טורפים,
לדוגמא: גור של דוב חום חייב לדאוג לעצמו די מההתחלה. הוא נודד עם אמא דובה והאחים שלו וחייב להתמודד בעצמו עם חציית נהר גועש למרות שהוא קטן. אין דבר כזה "אמא תעשה בשבילך".

אתה הולך על הרגליים שלך בעצמך, תרתי משמע.

בסרט רואים שאמא דובה והאחים חצו כבר את הנהר והם מחכים לו בצד השני. אף אחד מהם לא עוזר לו לחצות, למרות שהנהר סואן והמשימה לא קלה.
הוא מבין שהוא חייב להתמודד לבד, הוא מבין שהוא חייב לרוץ מהר לאמא לסגור את הפער, כדי לא להישאר לבד בקרח ולהגיע ביחד לאוכל.

האופן שבו סיפרו את הסיפור היה מדהים.

מיד עלו לי בראש משפטי עידוד לגור הקטן, "כן, אתה חייב לעשות את זה, אתה חייב להצליח. עכשיו הצלחת, יופי! קדימה רוץ לאמא".

הסיפור הפעיל אצלי אמפטיה לגור החמוד, למרות שאם נחשוב רגע מבחינה רציונלית, דוב הוא חיה טורפת שאף אחד מאיתנו לא רוצה לפגוש פנים מול פרווה.

הרגשות האימהיים שלי והאמפטיה חיברו אותי לסיפור הזה ולרצון לראות את הגור מצליח.

סיפורים והאומנות לספר אותם הם מנהג אנושי שקיים משחר ההיסטוריה.

הסיפורים יכולים לעבור בכל מיני צורות- בע"פ, בכתב, בציור, בצילום או במוזיקה ותמיד יש להם מטרה- להזהיר, ללמד, להצחיק, לשמר תרבות מסויימת, להטמיע ערכים וכו'.

סיפור הוא אחד האמצעים היעילים ביותר ליצירת תקשורת ולמידה.

כשאנחנו מספרים סיפור, אנחנו משתמשים במשהו שהאנושות יודעת לעשות כבר אלפני שנים, זה משהו שעובד טוב על התת מודע שלנו.

כדי לעשות את זה אפקטיבי, צריך לעורר את זה בשני מישורים:
🐻 ליצור תיאור חווייתי שיספר את הסיפור בחדות, בלהט ויפעיל את החושים והדמיון אצל השומעים.
🐻 ליצור אצלם תחושה שהם חווים את החוויה שלך בצורה חיה, באמצעות שימוש בפרטים שנבחרו בקפידה ומבהירים את הנקודות שאנחנו מנסים להעביר להם.

החיבור של הסיפור הספציפי להקשר רחב יותר, הוא בדיוק המטרה של הסיפור והסטוריטלינג.

אנחנו רוצים שאנשים ישאלו את עצמם: מה המשמעות של כל זה? מה אני יכול לקחת מהסיפור הזה בשביל עצמי? בשביל המשפחה שלי, בשביל החברה שלי?

כשראיתי את גור הדובים הקטן מנסה לחצות את הנהר הסוער, זה עורר אצלי את הרגשות האימהיים, את המחשבות שחינוך זה לא תמיד להחזיק להם את היד, אלא לעמוד מנגד ולתת להם להתמודד לבד. אני פה בשבילך, אבל ההתמודדות היא עליך.

אנחנו צריכים לזכור שגם סיפורים גדולים ואפילו רחוקים מאיתנו, יכולים לתת לנו משמעות ליומיום. אנחנו משתמשים בסיפור וברגשות שהוא מפעיל, כך שאנשים יעשו את ההיקש ויבינו מה עליהם לקחת ממנו.

סיפור נהדר לא חייב להיות ארוך.

זאת יכולה להיות דוגמא קטנה, אמירה מדויקת של מה שצריך לומר, בדיוק בכמה מילים שנדרשות כדי לומר זאת. אנחנו צריכים לחשוב היטב מה להגיד ואיך להגיד, כך שזה ישב בדיוק על המסר שאנחנו רוצים להעביר.

אם אתם חושבים למשל, שתיאור מפורט של נסיבות הארוע שאתם מתארים, ריחות, קולות שהיו שם- יוכלו לתרום להעברת המסר- לכו על זה. הפירוט הזה הופך את הסיפור שלכם למוחשי יותר עבור אחרים, שאולי בלי התיאורים האלה לא היו מבינים בדיוק מה קרה שם ומה היתה החוויה.

פעם פעם, התוכניות של נשיונל ג'אוגרפיק היו בשבילי שעמום אחד גדול. גיבוב נתונים משעממים על חיה מסויימת, לאיזו משפחה היא שייכת, איפה היא חיה, האם בלהקה או כפרטים בודדים, ממה היא ניזונה, פרטים שלא אמרו לי כלום ולא עניינו אותי.

אבל ברגע שהכניסו את זה בסיפור רחב יותר, שמחבר אותי לתכונות אנושיות של יחסי גומלין, משפחיות, זוגיות, אהבה, מאבק, הצלחה, כישלון, אני יכולה להבין את זה ואפילו להזדהות עם חלקן. וזאת בדיוק הנקודה שבה זה הופך להיות מעניין עבורי.

בדיוק אותו דבר אנחנו צריכים לעשות עם הסיפור שאנחנו מספרים במצגת העיסקית שלנו. לא אוסף משעמם של נתונים, אלא סיפור שקושר את המשתתפים למשהו שהם יכולים להתחבר אליו ולהזדהות איתו.

לפעמים זה לא כל כך פשוט ומצריך חשיבה ארוכה-
איך לעשות את זה, מה להגיד, באיזה דוגמא להשתמש, האם היא מתאימה למשתתפים, האם הדוגמא לקוחה מעולם התוכן שלהם ועוד מיליון דברים.

אבל אפילו אם רק נתחיל לעשות את זה, ולא נזרוק על השקף ערמות של נתונים ומשפטים שאין ביניהם סיפור וחוט מקשר, אנחנו כבר בדרך הנכונה.

מצרפת פה סרטון קצר על אמא דובה וגורים ואיך הם חוצים מפל מים, שעכשיו אני בטוחה שתסתכלו עליו קצת אחרת.