אז תקשיבו מה קרה לי השבוע…
ישבתי בפגישת צוות, והמנכ"ל התחיל להציג מצגת על השינוי הארגוני החדש. תוך שתי דקות ראיתי איך חצי מהצוות מתחיל לגלוש בטלפון, ומישהי אפילו נרדמה עם עיניים פקוחות (כן, זה אפשרי!)….
הסתכלתי מסביב וראיתי את המחזה המוכר – עיניים מזוגגות, פיהוקים מוסתרים, ואנשים שמנסים להסוות את העובדה שהם גולשים בטלפון מתחת לשולחן.
ואז נזכרתי בסיטואציה דומה מלפני שנתיים, כשהייתי בצד השני – אני הייתי זו שהעברתי את המצגת המשעממת הזאת על תהליכי העבודה החדשים. והפנים של העובדים? בדיוק אותו מבט מזוגג.
זה גרם לי לחשוב – למה אנחנו תמיד מצליחים לרתק אחד את השני עם סיפורים על מה שקרה בחופשה או בסופ"ש, אבל ברגע שזה מגיע לתקשורת ארגונית – כולם נרדמים?
התובנה ששינתה הכל
ואז הבנתי משהו מעניין – אולי הבעיה היא לא במה שאנחנו מספרים, אלא באיך אנחנו מספרים את זה.
כולנו יודעים את זה – כשמישהו מתחיל לספר לנו סיפור מעניין, אנחנו מיד נשאבים פנימה. הטלפון נשכח, העיניים מתמקדות, והמוח שלנו מתחיל לדמיין את הסצנה. זה בדיוק מה שחסר בתקשורת הארגונית שלנו.
הבעיה: למה התקשורת הארגונית שלנו לא עובדת?
בואו נודה באמת – רוב התקשורת הארגונית סובלת מכמה בעיות מרכזיות:
- עומס מידע טכני: במקום להתמקד במה שבאמת חשוב, אנחנו מציפים את העובדים בנתונים ומספרים
- שפה מנותקת: משתמשים במילים גבוהות ומונחים מקצועיים במקום לדבר בגובה העיניים
- חוסר חיבור אישי: העובדים לא רואים את עצמם בתוך הסיפור
- פוקוס על ה'מה' במקום על ה'למה': מסבירים מה צריך לעשות, אבל לא למה זה חשוב
הפתרון: סטוריטלינג שעובד
כדי להבין איך סטוריטלינג יכול לשנות את המשחק, בואו אספר לכם שני סיפורים אמיתיים מהשטח:
סיפור ראשון: כוחו של כישלון
ישבתי בישיבת הנהלה כשאחד המנהלים הבכירים קם להציג. במקום להתחיל עם גרפים ומספרים, הוא פתח ב: "רוצה לספר לכם על הפעם שכמעט פירקתי פרויקט שלם."
הוא סיפר על פרויקט שנכשל בתחילת דרכו – חשף את כל הקשיים, ההחלטות השגויות, הלילות ללא שינה. אבל בעיקר, הוא סיפר על איך הצוות למד מהטעויות, איך הם שינו כיוון, ואיך בסוף הם הצליחו להפוך את הכישלון להצלחה.
התוצאה? במקום עיניים מזוגגות, ראיתי אנשים שמזדהים. שמרגישים שגם להם יש מקום לטעות, ללמוד, להשתפר. הכנות שלו יצרה אמון, והאמון הזה? זה בדיוק מה שהיה חסר בכל כך הרבה מצגות אחרות.
סיפור שני: ממצגת לסיפור אגדה
מנהלת השיווק בחברה גדולה הייתה צריכה להציג תהליך השקה של מוצר חדש. במקום להציג לוח זמנים ותקציבים, היא הפכה את זה למסע הרפתקאות:
- היא סיפרה על ההתנגדות של מחלקת הרכש כ"דרקון" שהיה צריך לאלף
- הראתה איך כל עובד היה "גיבור" בסיפור שתרם לפתרון
- שילבה תמונות וציטוטים אמיתיים מהדרך
פתאום, כולם ראו את עצמם בסיפור. זה לא היה עוד פרויקט – זה היה המסע שלהם.
איך עושים את זה נכון? 5 טיפים שעובדים
1. מתחילים בסיפור אישי
במקום לפתוח במספרים ונתונים, פתחו בסיפור אישי שממחיש את הנקודה שאתם רוצים להעביר. זה יוצר מיד חיבור רגשי עם הקהל.
2. מדברים בגובה העיניים
תשכחו מהז'רגון המקצועי. דברו כאילו אתם מספרים את זה לחבר טוב בקפה. אם צריך להשתמש במונח מקצועי – הסבירו אותו דרך דוגמה מהחיים.
3. משתמשים בדוגמאות מהחיים
סיפורים אמיתיים תמיד עובדים טוב יותר מתיאוריה. ספרו על מקרים אמיתיים, עם דמויות אמיתיות ורגשות אמיתיים.
4. מראים לכל אחד איך הוא חלק מהסיפור
אנשים צריכים לראות את עצמם בסיפור. הראו איך כל תפקיד וכל פעולה משפיעים על התמונה הגדולה.
5. לא פוחדים לדבר על קשיים
שיתוף בקשיים ואתגרים הופך את הסיפור לאמין יותר ואותנטי. זה מראה שאתם אנושיים ואמיתיים.
התובנה שמשנה את המשחק
התובנה הכי חשובה שלי? כשאנחנו מפסיקים "להעביר מצגות" ומתחילים לספר סיפורים אמיתיים – קורה קסם. העובדים לא רק מקשיבים, הם מרגישים חלק מהסיפור. והרגש הזה? הוא זה שמניע לפעולה.
זה לא אומר שצריך לוותר על נתונים ועובדות – הם חשובים. אבל כשעוטפים אותם בסיפור טוב, הם הופכים ממספרים יבשים למשהו שאנשים באמת זוכרים ומבינים.
אז מה הלאה?
בפעם הבאה שאתם מכינים מצגת או הודעה לצוות, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם:
- איזה סיפור אישי יכול להמחיש את המסר שלי?
- איך אני יכול/ה לחבר את זה לחיים האמיתיים של העובדים?
- מה הרגש שאני רוצה שהם יצאו איתו?
כי בסוף, זה לא משנה כמה מדויקים הנתונים שלכם או כמה מושקעת המצגת – אם אין סיפור טוב, אין חיבור. ואם אין חיבור? כנראה שבפגישה הבאה שוב נראה את אותן עיניים מזוגגות 😉