אל תשאלו מה קרה לי….
לפני כמה ימים העברתי וובינר בזום, שהיה אמור להתנהל במתכונת שיחה עם המשתתפים. הנושא היה העברת מסרים קצרים והמפגש היה אמור לכלול שיח עם המשתתפים, המחשת הנושא באמצעות סרטונים ואחריהם פתיחת מיקרופונים לדיון חופשי.
אמור…
על הדקה הראשונה הבנתי שיש בעיה, והכול התחיל להתפרק.
אחד– קלטתי ששכחתי לשתף סאונד. איך המשתתפים ישמעו את הסרטונים בלי זה?
הבנתי שזה לא היסטרי, עצרתי רגע את הרצף לעשות את זה. בכל זאת רק קליק אחד, אבל אני כבר הייתי בזון של רצף הוובינר.
אוקיי, נושמת, ממשיכים…
שתיים– המשתתפים שמעו אותי, אבל אני לא שמעתי אותם.
מה עושים מה עושים…. החלטתי לבקש מהם לכתוב בצ'ט במקום לדבר. לא אידיאלי בלשון המעטה, אבל יותר טוב מכלום… לשמחתי הקהל היה מדוייק לנושא ושיתף פעולה.
נשמתי לרווחה, לפחות יש דינמיקה.
הסתיימו התקלות? לא!!!
שלוש– האוזניות האלחוטיות שלי החליטו לפרוש, לקרוס, לנוח (למרות שהיו טעונות) והותירו אותי עם מיקרופון לפטופ בינוני במקרה הטוב.
שיואו מה נסגר?!
אם הייתי רוצה לכתוב תסריט על "כל מה שיכול להשתבש בפרזנטציה דיגיטלית", הייתי חוסכת לעצמי מחקר. הכול קרה.
ובכל זאת, בסוף המפגש יצאתי עם תחושה ברורה:
הוובינר היה מוצלח. מאוד אפילו.
אז מה בעצם עבד לי שם?
⭐ קודם כול, החלטה אחת שקטה בראש: להתנצל בלי סוף.
אמרתי שיש תקלה, טיפלתי בה, והמשכתי. בכל פעם שהגיע שלב פתיחת המיקרופונים, התנצלתי על התקלה. שמתי אותה על השולחן. זה היה אמפטי, המשתתפים קיבלו את זה בהבנה, למרות הביאוס.
⭐ הדבר השני שעבד לי הוא היכולת לשחרר שליטה (מי שמכיר אותי יודע שזה לא פשוט לי 😂😂)
המפגש לא נראה כמו שתכננתי. הקצב השתנה, המעברים היו פחות חלקים, חלק מהאינטראקציה נפגעה.
אבל במקום להילחם בזה, התאמתּי את עצמי למצב. עצרתי לקרוא תשובות מהמשתתפים מהצ'ט, הקראתי אותן בקול והתייחסתי פרטנית. פרזנטציה טובה היא לא תסריט סגור. היא מערכת יחסים חיה עם הקהל.
⭐ הדבר השלישי ואולי הכי חשוב: הייתי מחוברת למסר, לא לכלי.
ידעתי מה אני רוצה שהמשתתפים ייקחו איתם. ידעתי למה המפגש הזה חשוב.
כשזה ברור לי, גם אם הטכנולוגיה מקרטעת, המסר עובר.
וזה אולי השיעור הכי גדול שאני רואה שוב ושוב אצל אנשים (כולל אני): הפחד האמיתי הוא לא מתקלה טכנית, אלא הפחד הוא לאבד שליטה, להיראות לא מקצועיים, לצאת לא טוב.
אבל האמת הפשוטה היא כזו: קהל סולח על תקלות, כל עוד הוא מקבל את הערך שלשמו הוא הגיע.
הקטע היה שדווקא בשלב שבו האוזניות שלי קרסו והחלטתי פשוט לשים אותן בצד ולהשתמש במיקרופון הרעוע של הלפטופ, דווקא אז התחלתי לשמוע את המשתתפים והשיח נפתח וקלח, כמו שתכננתי מההתחלה.
בסוף המפגש קיבלתי פידבקים טובים. שאלות. היה שיח אפקטיבי ונעים. ואף אחד, באמת אף אחד, לא אמר מילה על האוזניות או על התקלות האחרות.
אז אם את או אתה נכנסים לפרזנטציה הבאה עם החשש ש"משהו בטוח יידפק" כנראה שאתם צודקים, כי הסיכוי הזה באמת קיים. ולכן השאלה היחידה היא לא אם תהיה תקלה, אלא איך תנהלו אותה.
וזו בדיוק הנקודה שבה פרזנטציה מפסיקה להיות אוסף שקפים והופכת לכלי השפעה אמיתי.