פחות זה יותר: מה אפשר ללמוד ממפת הרכבת בברלין

באחת מתחנות הרכבת הקסומות בברלין, ראיתי השבוע את התמונה הזו, שמתארת את הכרונולוגיה של יצירת מפת הרכבות התחתיות.

חשבתי על זה שלפעמים הפשטות מנצחת, על חשבון הדיוק בפרטים. העיקר שהמסר עובר מהר.

אז מה רואים פה?

משמאל– מפת קוי רכבת שנמצאת מעל מפת הרחובות.

מימין למעלה– מפה ללא רחובות העיר, עובי הקוים מייצג את נפח התנועה בכל תחנה.

מימין למטה– גם פה אין התייחסות לרחובות העיר ואף לא לנפח. למי זה נחוץ המידע הזה? לנוסעים?

בואו ניישם את זה על העבודה שלנו

כשאנחנו חושבים על הרצאה/ כנס/ מצגת, יש לנו שתי אפשרויות:

1. לקחת את המפה האמיתית של העיר- הרחובות, השכונות, הנהר, הכל בדיוק במקום. ולשרטט עליה את הקווים. זה מדויק להפליא. כל תחנה נמצאת איפה שהיא באמת נמצאת.

הבעיה:

כדי להבין אותה, חייבים להכיר את העיר. לדעת איפה כל שכונה, איפה כל מונןמנט וכו'. כי אם לא, אנחנו עומדים מול סבך של קווים ולא יודעים מאיפה בכלל להתחיל לנשום….

2. לזרוק את כל המפה. כן, את כולה.

נשארים עם סכמה. קווים צבעוניים, נקודות, כיוון הנסיעה. הגיאוגרפיה האמיתית? הלכה. המרחקים האמיתיים? לא מדויקים בכלל.

ובכל זאת, ילד בן שש מבין לאן הוא נוסע.

כי מה שנשאר זה בדיוק מה שצריך. לאן הקו הולך, איפה מחליפים, כמה תחנות עד היעד.

וזה, בדיוק זה, ההבדל בין שתי מצגות שמעבירות אותו מידע.

האחת שמה הכל על השקפים, כל נתון, כל מספר, כל פרט. אבל זה משאיר לקהל את "העבודה השחורה"- הרבה מזה עליך להתמצא לבד, תבין לבד מה חשוב.

השנייה זורקת כל מה שלא הכרחי למסר (למרות שבהתחלה הכול חשוב) ומשאירה לך רק את מסלול הנסיעה.

הרבה מהמצגות הגולמיות שאני מקבלת הן כמו התמונה משמאל- מדויקות עד כאב ומפוצצות נתונים מיותרים. לגמרי בלתי קריאות.

אז השאלה שצריך לשאול לפני כל שקף היא לא מה עוד אפשר להכניס, אלא כמה אנחנו מצפים/ רוצים מהקהל שלנו להבין לבד.