פישלתי ואכלתי את הכובע!!
העברתי הרצאה קצרה על פיצ', למה חשוב לתכנן אותו מראש, איך להתכונן, איך להתמודד עם העברת מסר בזמן מאוד מאוד קצר וכו'. בשקף הסיום שמתי תמונה של מחדד.
הרעיון היה חמוד בעיני: במקום "תודה" בנאלי בשקף הסיום, רציתי מסר אחר, לא צפוי, שיגרום להם להבין שעכשיו התור שלהם *לחדד* את המסרים שלהם.
הקהל שלי היו בני נוער בסביבות גילאי 16-17.
עולה שקף הסיום ואני רואה מולי מבטים חלולים. כלום, שתיקה. הם לא הבינו מה הם רואים, הם בטח לא הבינו מה המסר.
אני מופתעת.
אני שואלת אותם- "הבנתם מה הקטע פה"? לא, לא הבינו.
אני שואלת אותם- "מה יש בתמונה"? לא יודעים.
הם לא זיהו את החפץ. מחדד. סתם מחדד פלסטיק.
זה לא באג, זה פיצ'ר!!
פישול שלי מארץ הפישולים… נפל לי האסימון.
המסר אולי מצוין בעיני (!!)אבל לא מותאם למשתתפים.
הייתי כל כך בשוונג של הכנת המצגת, שנפלתי בדיוק במה שאני אומרת לא ליפול.
כן, קורה לכולנו גם לטובים ביותר…
כשאנחנו שוכחים להתאים את השפה והמסרים שלנו למשתתפים.
לא משנה כמה המסר הוא חכם או יצירתי, אם הוא לא מדבר בשפה של הקהל- הוא לא פוגש אף אחד.
וזה נכון לכולנו.
כמה פעמים מצגת עוברת בין מנהלים, מחלקות וצוותים ומפספסת בדיוק במקום שבו היא אמורה לייצר הבנה? כמה פעמים אנחנו מניחים ש"ברור מה התכוונו" למרות שזה ברור רק למי שכתב?
כשמצגת לא מותאמת לקהל שלה, היא לא רק פחות ברורה, היא גם פחות אפקטיבית.
היא לא מניעה לפעולה, לא מייצרת יישור קו ולא מחזקת קבלת החלטות.
ופה מגיעה המסקנה שהכי שווה לקחת מהפדיחה הקטנה שלי:
לפני שמחדדים את המסר, מחדדים לעצמנו את מי שעומד מולנו.
מי הוא, מה הוא יודע, מה חשוב לו, מה יחבר אותו למה שאנחנו מנסים להגיד.