לפני כמה שבועות הכנתי קבוצה לפיצ' משקיעים בפני 4 שופטים.
בחזרות שעשינו, אחד מהמציגים נתקע כל פעם באותו משפט ולא הצליח להמשיך.
החלק שלו בפרזנטציה היה ככל הנראה מאוד רגשי ורגיש מבחינתו, אפילו מבלי שהוא יהיה מודע לזה.
בפעם הרביעית והחמישית שזה קרה, החלטנו לעבור לטקטיקה אחרת- "דבר רק אלי, כאילו רק אני נמצאת בקהל, כאילו רק אני יושבת מולך. תתעלם מהשאר".
בהתחלה הוא שוב נתקע, הנשימה שלו נעצרה, אבל אחרי מספר תרגולים זה השתחרר.
אני לא הייתי פאסיבית- הוא קיבל ממני כל העת פידבקים חיוביים- מבט ישיר בעיניים, חיוך, הנהוני הסכמה ואישור.
גם בפרזנטציה עצמה זמן אמת הוא נתקע, אבל מיד התמקד בי, נשם והמשיך. עברנו את זה בהצלחה.
זה קשה, מפחיד, מלחיץ כשבקהל יש 10, 20, 50, 400 אנשים
אם רק היה לנו מישהו אחד לדבר אליו, להסתכל עליו, לקבל ממנו חיוך או פידבק חיובי אחד, יכול היה להיות הרבה יותר קל, נכון?
אז למה לא נדמיין שזה באמת ככה? שאנחנו בעצם מדברים למישהו אחד ספציפי? שכל השאר לא קיימים לשניה? נבסס את הבטחון שלנו?
כשמדובר בהכנת מצגות עסקיות, מצגות מקצועיות ועמידה מול קהל, יש יתרון משמעותי לדיבור בסגנון one to one, כלומר, לדבר כאילו אתה מדבר למישהו ספציפי בקהל, במקום לדבר אל כולם בו זמנית (one to many).
one to one יכול לעזור לנו לבסס את הבטחון מול הקהל
הנה כמה סיבות מדוע
🌟 התמקדות באדם אחד יכולה להפחית את החרדה של הדובר. במקום להרגיש שהוא עומד מול קהל גדול ומאיים, הוא יכול לדמיין שהוא מדבר עם חבר קרוב.
🌟 כשהדובר מדבר ישירות למישהו בקהל, לכאורה נוצר חיבור אישי ואינטימי יותר. זה מבסס בטחון אצל הדובר ובאופן הזה הוא יכול להעביר את המסר בצורה נוחה יותר, משוחררת יותר.
🌟 כשהדובר מזהה מישהו בקהל שמשדר אמפתיה, כמו הנהון ראש או חיוך, זה מחזק את הקשר ביניהם. המאזין מרגיש שהוא מובן ומוערך, והדובר מרגיש בנוח יותר להמשיך ולשתף. זה הופך את התקשורת ליעילה יותר.
🌟 כשהדובר מתמקד במישהו אחד, כאילו הוא מבצע פיצ' אחד על אחד, זה יכול לגרום לו להרגיש יותר אותנטי. ואותנטיות היא תכונה חשובה במקרים האלה.
דיבור בסגנון one to one הוא כלי רב עוצמה עבור מציגים. זה יוצר חיבור אישי, מגביר אמפתיה ומעורבות, מפחית חרדת במה ומשפר את המסר. על ידי התמקדות במישהו ספציפי ואמפתי בקהל, הדוברים יכולים להפוך את המצגות שלהם ליעילות ומשכנעות יותר.
בהצלחה 🙏
