איך מציגים מול קהל שכבר יש לו דעה עלינו עוד לפני שהתחלנו לדבר

יש מצגות שמפסידות עוד לפני השקף הראשון. התוכן מצוין, המסר חד, והקהל כבר יודע מה הוא חושב עליכם:
פיננסים זה מי שאומר לא. שיווק זה מי שמבזבז את הכסף והמשאבים. משפטי זה מי שתוקע את הביזנס. HR זה או המשטרה או העובדת הסוציאלית… לכל תפקיד יש דעה קדומה שמחכה לו בחדר עוד לפני שהוא פתח את הפה.

רוני ליטבק ידעה בדיוק איזו מחכה לה.
רוני היא CEO & Leadership Advisor I Systemic Organizational Consulting וזו העבודה השלישית שלנו יחד.

רוני הוזמנה להעביר הרצאה בזום לסטודנטים בחוג למשאבי אנוש באקדמית אונו, בקורס שעסק ב- Power Skills.
חלק מהם כבר עבדו בתוך מחלקות HR. זה היה שנה אחרי שעזבה את סולאראדג', שם ליוותה צמיחה מ-800 עובדים לכמעט 3,000 ובנתה פונקציית משאבי אנוש בארגון ענק.

מה שהיא באה להגיד היה ברור לה לגמרי:

"לא רק לספר מה עשינו, אלא לזקק את צורת החשיבה שאפשרה ל- HR לעבור מתפקיד תפעולי לתפקיד שיש לו השפעה אמיתית על הארגון."

זה הפער שכל ההרצאה שעבדנו עליה עוסקת בו: HR טקטי מבצע את מה שמבקשים ממנו, HR אסטרטגי משפיע על מה שמבקשים. וזה גם היה שם המצגת: מטקטי לאסטרטגי.

היה לה ידע, היה לה מסר, היה לה בדיוק מה להגיד. וזו הייתה בדיוק הבעיה שאיתה היא הגיעה לעבודה המשותפת שלנו.

כשהבעיה יושבת מול המצגת

כשלקוחה מביאה מצגת חסרה, העבודה ברורה: מחפשים מה חסר. אצל רוני לא היה חסר כלום, וכשאין מה לתקן בשקפים ויש מסר מהודק, השאלה עברה מקום: לא מה חסר במצגת, אלא מי בעצם יושב מולה ולמה זו בכלל בעיה.

"לצערי, המקצוע שלי עדיין סובל מדימוי לא פשוט. יש לא מעט ביקורת על משאבי אנוש בארגונים, ולעיתים הוא נתפס באחד משני קצוות: או כפונקציה שמבצעת את רצון המנכ"ל באופן מאוד טקטי, או כ'עובדת הסוציאלית' של העובדים."

זו לא בעיה של המצגת. אי אפשר ללמד מישהו שכבר החליט מה הוא חושב עליך. אז לא התווכחנו עם הדעה הקדומה, כי זה ההפסד מראש, אלא ביקשנו מהקהל להגיד אותה בעצמו.

הקהל נותן ציון

בשקף השני, עוד לפני מילה אחת של תוכן, כל משתתף התבקש לתת ציון למחלקת משאבי האנוש שלו, מ- 1 עד 5. הביקורת על HR יצאה מהפה שלהם ומהרגע הזה רוני כבר לא הייתה צריכה להגן על המקצוע.

שקף 2 מתוך 30. לפני מילה אחת של תוכן.

אחרי שהקהל הודה בעצמו שיש פער, היה צריך לתת לפער צורה. אני לא מביאה ללקוחות מטאפורות מוכנות וגנריות. אני מגדירה מה המטאפורה צריכה לעשות, והחומר מגיע מהם, כי הוא מהעולם שלהם ולא שלי. כאן ההגדרה הייתה תמונה שמחזיקה שני דברים יחד: שהאתגר עצום ושבכל זאת אפשר לנצח אותו.

דוד וגולית נולד בשיחה בינינו.

שקף 3. בלי תמונה, בלי נתון, משפט אחד.

ורק בשקף 27, אחרי כל התיאוריה, מופיע משפט אחד: "וכך הצלחתי לשלב את הטקטי באסטרטגי". רוני לא הסבירה להם שאפשר לעבור מטקטי לאסטרטגי. היא סיפרה שהיא עברה והמחישה להם איך.

ומה קרה בהרצאה?

"בזום קל מאוד להרגיש כשקהל מתנתק, ונוצר שקט. כאן קרה ההפך. היו שאלות, היה שיח, אנשים השתתפו והרגשתי שיש סקרנות אמיתית סביב הנושא."

ועכשיו שימו לב מה קרה שם באמת: רוני באה להגיד לאנשי משאבי אנוש תפסיקו לבצע את מה שאומרים לכם, תתחילו להשפיע על מה שאומרים לכם. המצגת עשתה להם בדיוק את זה. היא לא הסבירה להם מה לחשוב. מהשקף השני היא גרמה להם לחשוב בעצמם.

הם לא שמעו את הטענה כתיאוריה באויר, הם חוו אותה בעצמם. זה ההבדל בין מצגת שמעבירה חומר למצגת שמעבירה מסר.

ואצלכם? איזו דעה קדומה מחכה לכם בחדר ומה במצגת שלכם עושה איתה משהו?

המאמר הזה התפרסם בניזולטר המקצועי שאני מפרסמת אחת לחודש בלינקדאין. להצטרפות לחצו כאן.